קלאסיקות של הקולנוע הישראלי: הסרטים שכל אחד צריך לראות לפחות פעם אחת

הקולנוע הישראלי עבר דרך ארוכה מאז ימיו הראשונים. מסרטים תעמולתיים בשחור לבן, דרך קומדיות הבורקס הפופולריות ועד לסרטים שזוכים בפרסים בפסטיבלים הבינלאומיים החשובים, הוא משקף את החברה הישראלית על מתחיה, חלומותיה והומור שלה. רבים מהסרטים הוותיקים הפכו לחלק מהשפה המשותפת, עם משפטים שמצוטטים עד היום. הנה מבחר של קלאסיקות שכדאי להכיר, בין אם אתם חובבי קולנוע ובין אם אתם מחפשים דרך משפחתית להתחבר לתרבות הישראלית.

סאלח שבתי: הקומדיה שהקדימה את זמנה

סרטו של אפרים קישון משנות השישים, בכיכובו של חיים טופול, נחשב לאחד מאבני היסוד של הקולנוע הישראלי. הסרט מספר על עולה חדש שמגיע עם משפחתו למעברה ומתמודד עם הבירוקרטיה ועם הממסד. דרך ההומור, קישון מתח ביקורת חריפה על היחס לעולים, על הפוליטיקה ועל הקיבוצים.

הסרט זכה להצלחה גדולה בארץ וקיבל גם הכרה בינלאומית, כולל מועמדות לפרס האוסקר לסרט הזר. טופול, שהיה אז שחקן צעיר, הפך בזכותו לכוכב, ובהמשך זכה לתהילה עולמית.

צפייה בסאלח שבתי היום מעוררת לעיתים מחשבות על השינויים שעברה החברה הישראלית, ועל הדברים שנשארו כמעט אותו דבר. זו נקודת פתיחה מצוינת לשיחה משפחתית על ההיסטוריה של העלייה.

גבעת חלפון אינה עונה: קאלט צבאי

קשה לדמיין את התרבות הישראלית בלי ״גבעת חלפון אינה עונה״, סרט הקאלט של להקת הגשש החיוור משנות השבעים. הסרט, שמתרחש במילואים בסיני, מלא בדמויות בלתי נשכחות ובמשפטים שהפכו לחלק מהעברית המדוברת. רבים יכולים לצטט ממנו קטעים שלמים בעל פה.

מעבר להומור, הסרט מציג דיוקן של החברה הישראלית באותה תקופה, עם הפערים בין עדות, בין מעמדות ובין צבא לאזרחות. הוא מוקרן שוב ושוב בטלוויזיה, ובכל פעם מוצא קהל חדש.

לילדים ובני נוער שגדלו על הומור אחר, הצפייה עשויה להיות מפתיעה. כדאי לצפות יחד ולהסביר חלק מההקשרים התרבותיים, שאולי כבר אינם מובנים מאליהם.

קומדיות הבורקס ומקומן בהיסטוריה

בשנות השישים והשבעים התפתח בישראל ז׳אנר שזכה לכינוי ״סרטי בורקס״: קומדיות ומלודרמות פופולריות, שעסקו לעיתים קרובות במתחים בין מזרחים לאשכנזים, בין עשירים לעניים ובין ותיקים לעולים. סרטים כמו ״קזבלן״, ״צ׳רלי וחצי״ ו״אסקימו לימון״ שייכים לתקופה הזו או קרובים אליה ברוחם.

במשך שנים זכו הסרטים האלה ליחס מזלזל מצד המבקרים, אבל הקהל אהב אותם מאוד. בעשורים האחרונים יש הערכה מחודשת לז׳אנר, הן כמסמך תרבותי והן בזכות ההומור והחום שלו.

צפייה בסרטים האלה היום מאפשרת להבין את החברה הישראלית בעשורים הראשונים שלה, ואת הדרך שבה הקולנוע הפופולרי עסק בשאלות של זהות ומעמד.

גל הסרטים על מלחמה וזיכרון

בשנות האלפיים זכה הקולנוע הישראלי להכרה בינלאומית חסרת תקדים, בעיקר בזכות סרטים שעסקו בצבא ובמלחמה. ״בופור״ של יוסף סידר, על החיילים במוצב בדרום לבנון לפני הנסיגה, זכה בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין והיה מועמד לאוסקר.

״ואלס עם באשיר״ של ארי פולמן, סרט תיעודי מונפש על זיכרונות ממלחמת לבנון הראשונה, היה פריצת דרך אמנותית. השילוב בין אנימציה לתיעוד יצר שפה קולנועית חדשה, והסרט זכה בפרס גלובוס הזהב וזכה להערכה רבה ברחבי העולם. ״לבנון״ של שמוליק מעוז, שצולם כמעט כולו מתוך טנק, זכה באריה הזהב בפסטיבל ונציה.

הסרטים האלה אינם קלים לצפייה, ומתאימים לקהל מבוגר. הם מציעים התבוננות כנה ולעיתים כואבת בחוויה הישראלית, וממשיכים לעורר דיון.

סרטים אנושיים וקטנים שכבשו את העולם

לצד הסרטים על מלחמה, הגיעו גם סרטים שקטים ואנושיים שזכו לאהבה גדולה. ״ביקור התזמורת״ של ערן קולירין מספר על תזמורת משטרה מצרית שמגיעה בטעות לעיירת פיתוח נידחת בנגב. זהו סרט עדין, מצחיק ונוגע ללב, על מפגש בין אנשים ובין תרבויות, והוא אף עובד בהמשך למחזמר מצליח בברודווי.

״הערת שוליים״ של יוסף סידר, על יחסים מורכבים בין אב לבן, שניהם חוקרי תלמוד, זכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן והיה מועמד לאוסקר. ״כנפיים שבורות״ של ניר ברגמן, על משפחה שמתמודדת עם אובדן, נחשב לאחד הסרטים הישראליים החשובים של תחילת שנות האלפיים.

הסרטים האלה מראים שהקולנוע הישראלי מצליח במיוחד כשהוא מתמקד בדמויות ובמערכות יחסים, ומספר סיפורים מקומיים בכנות.

איך לצפות היום

רבים מהסרטים הקלאסיים זמינים היום בשירותי הסטרימינג, באתרי הצפייה של גופי השידור ובארכיונים דיגיטליים של קולנוע ישראלי. הסינמטקים בתל אביב, בירושלים, בחיפה ובערים נוספות מקיימים לעיתים קרובות הקרנות מיוחדות של קלאסיקות, לפעמים בעותקים משוחזרים ובליווי שיחות עם יוצרים.

רעיון משפחתי יפה הוא לקיים סדרת ערבי קולנוע ישראלי, סרט אחד בכל שבוע, ולשוחח אחרי כל צפייה על מה שראיתם. לבני נוער זו דרך מצוינת להכיר את ההיסטוריה ואת התרבות של המדינה, ולמבוגרים, הזדמנות לחזור לסרטים שליוו אותם.

הדור הבא של הקולנוע הישראלי

הקלאסיקות של אתמול סללו את הדרך ליוצרים צעירים, שממשיכים לחקור את החברה הישראלית בדרכים חדשות. בשנים האחרונות עוסקים סרטים ישראליים בנושאים מגוונים יותר: חיי הפריפריה, החברה הערבית, העולם הדתי והחרדי, נשים ומשפחה. בתי הספר לקולנוע ותוכניות התמיכה בקולנוע מאפשרים לקולות חדשים להגיע למסך.

מי שהתאהב בקלאסיקות יכול להמשיך משם לסרטים העכשוויים, ולעקוב אחרי טקסי הפרסים המקומיים ואחרי פסטיבלי הקולנוע בארץ, שבהם מוצגים מדי שנה סרטים ישראליים חדשים. כך אפשר לראות איך המסורת הקולנועית ממשיכה להתפתח.

בסיכום, הקולנוע הישראלי מציע מגוון עשיר של קלאסיקות, מהקומדיות המצוטטות של שנות השישים והשבעים, דרך סרטי הבורקס האהובים ועד לסרטים שזכו בפרסים בפסטיבלים החשובים בעולם. כל אחד מהם הוא חלון לתקופה אחרת בחיי המדינה, וכולם יחד מספרים את הסיפור הישראלי בעיניים של יוצריו.